בלום מלכה

  1. Home
  2. /
  3. עינת
  4. /
  5. בלום מלכה
בלום מלכה

בלום מלכה

Posted in : עינת on by : ערן שאקי Comments:

בת פינחס ושושנה גלבמן

ילידת גרוס וולדהיים, רומניה

נולדתי בשנת 1916 בגרוס וולדהיים בחבל טרנסילבניה, רומניה. הייתי הבת העשירית והקטנה ביותר. מכל עשרת הילדים נותרו בחיים שלוש בנות ושני בנים. משפחתי הייתה מסורתית ובשבתות וחגים אבי ואחיי הלכו לבית הכנסת. אמי הייתה עקרת בית, אבי עסק בתפירה סלונית. בעקבות מצבה של אמי, בהיותי בת 17, עברנו לעיר אורדיאה-מרה. בכל יום ראשון הצטרפתי לחבורתו של אחי, ארנה, והלכנו למועדון של יהודים. אני ואחותי יוליה השתלבנו בעבודות התפירה.

העיר אורדיאה-מרה נמצאת על גבול הונגריה. ב-1 במאי 1944 הוכנסנו לגטו, שטח של כמה שכונות יהודיות. גרנו בחדר בבית דירות עם עוד כמה משפחות, השירותים היו משותפים, בלי טיפת כבוד לפרטיותו של הזולת. נלקחנו לעבודה, שם קיבלנו אוכל. יום אחד בא לבקרנו בגט, שכן ההונגרי, שעבד בשדה התעופה, והביא אתו קופסת ממתקים אותה נתתי לאבי כאשר נשלח לאושוויץ. בערב שבועות 1944 נשלחנו מהגטו והובלנו ברכבת לאושוויץ. לאחר שלושה ימים בקרון רכבת דחוס, ללא מים ומזון, הגענו לאושוויץ בלילה. את הדלתות פתחו רק לפנות בוקר. הורידו אותנו וסידרו אותנו בחמישיות, הפרידו בין הנשים לגברים. ואז ראינו אותו… גבר נאה כחול עיניים – מנגלה. הוא נתן הוראות; את גיסתי, אשתו של אחי ארנה, עם שני ילדיה העבירו יחד עם אבי ישר לצד שמאל, יותר לא ראינו אותם. אותי ואת אחותי יוליה הובילו לבירקנאו, שם נפגשנו עם אחותי הגדולה מורגיט שהגיעה יום קודם לכן. כאשר נפגשנו לא הכרתיה בגלל הקרחת ולבוש סמרטוטים. הוכנסנו לצריפים ארוכים. כל יום לאחר הספירה עשו סלקציה – ימינה לעבודה שמאלה למשרפות. לאחותי יוליה היו נעלים יפות שאותן רצתה הקאפו היהודייה, ודרשה להתחלף עם אחותי אך יוליה לא הסכימה. היא הוכתה והתעלפה, שפכו עליה מים, אך את הנעלים לא נתנה. שהיתי באושוויץ ממאי 1944 עד אוקטובר 1944, אז נלקחנו, יוליה ואני, למחנה העבודה פרוידנטל. חיינו השתנו לחלוטין, מנהל המפעל דאג לנו לתנאים טובים יותר. הרוסים הפציצו כל הזמן את המחנות והיו אזעקות להיכנס למקלטים. צחקנו ולא הלכנו למקלט, חיינו לא היו חשובים לנו כלל. עבדנו בבית חרושת לטקסטיל ותפרנו מסכות גז. מנהל המפעל, צ'כי, שילם לגרמנים כך שלא נגעו בנו לרעה. קיבלנו ארוחות קבועות ומשביעות והפסיקו לתת לנו ברום להפסקת הווסת, היו לנו מים זורמים בשירותים מקלחת שיכולנו להתרחץ בה כך שהחלנו להרגיש שוב כנשים וכבני אדם. המפעל היה בחבל הסודטים ושהיינו בו כ–8 חודשים. יום אחד, בשנת 1945, בשעת המסדר נשמעה אזעקה ושלחו אותנו לבלוק שלנו והודיעו לנו כי הרוסים קרבים ואנו חופשיים ללכת הביתה. הגרמנים פשוט נעלמו.

במאי 1945 שחררו אותנו הרוסים.

במלחמה איבדתי את אחי לויש, בתו התינוקת של אחי ארנה, ועוד בני משפחה רבים.

לאחר המלחמה הגעתי לבודפשט. בית הוריי נתפס ובעזרת עורך דין הצלחנו, אחותי ואני, להחזירו וגם השכנים התחילו להחזיר לנו את רכושנו.

בשנת 1948 נישאתי בבודפשט למרדכי בלום. בשנת 1950 עלינו ארצה. הגענו לשער עליה, משם נשלחנו לתלפיות. הקליטה שלנו הייתה קשה, עברנו ממקום למקום עד שהגענו לקבוצת עינת ושם השתקענו. רוב השנים עבדתי בתפירה.

יש לי בת אחת, שושי, 3 נכדים ו-5 נינים.

תיעדתי את קורות חיי בחוברת זיכרון שהוציאה עמותת "יד שרה".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

עיצוב ותוכן : ערן שאקי

פיתוח: joomaster בניית אתרים