סלומון אורה

  1. Home
  2. /
  3. חורשים
  4. /
  5. סלומון אורה
סלומון אורה

סלומון אורה

Posted in : חורשים on by : ערן שאקי Comments:

בת סלומון ואלן-שיקה זפרן

ילידת שטרסבורג, צרפת

נולדתי בשנת 1938 בשטרסבורג, צרפת, להורים ילידי פולין שהיגרו לצרפת. לפרנסתם עסקו במסחר. לאחר פרוץ המלחמה העבירה ממשלת צרפת את כל התושבים שגרו סמוך לגבול עם גרמניה לדרום צרפת, ל"האזור החופשי". הגיענו לעיירה אקסידי באזור דוֹרְדוֹנִיֶה. התגוררנו אצל בעלת מסעדה עד שהעירייה סיימה לבנות קרוונים, באחד מהם קיבלנו חדר למגורים. השירותים היו מרוכזים לכולם והיה כיור ארוך באמצע, שבו גם התרחצו וגם בישלו.

ב-1939 עדיין לא הרגשנו את המלחמה, אבל ידענו שהיא קיימת. הקהילה המקומית קיבלה אותנו, הזרים, יפה, אך הקליטה הייתה קשה כי לא שלטנו בצרפתית. אמי התפרנסה מהאבסה של אווזים וברווזים.

כשהגרמנים כבשו את איזור דורדוניה ב-1942, הצטרף אבי אל קבוצת פרטיזנים. הוא לא היה בבית כשהגרמנים תפסו את כל הגברים. אחד הגרמנים התאהב בבחורה יהודייה יפה ותמיד גילה לה מה קורה. באחת הפעמים רצנו, אמי ואני, לשדות והתחבאנו בין השיחים בשעה שהגרמנים עברו ממש לידנו. אמי שמה את ידה על פי שלא אבכה ולא אשמיע קול… עד היום יש לי תחושת מחנק. פעם אחרת התחבאנו במחסן של ציוד חקלאי ולפתע הגיע האיכר שנבהל בראותו אותנו. פחדנו. הוא הלך וחזר עם לחם, מים וענף דובדבנים (שעד היום אני מרגישה את טעמם). במרץ 1944 תפסו הגרמנים את הפרטיזנים ואבי ביניהם, ולקחו אותם לבית סוהר בלימוז', משם הועברו לברנטום. הביאו אותם לכיכר וירו בכולם, זה היה ב-26 במרס 1944. בלילה באו הנשים וקברו אותם בקבר אחים. הן לקחו חפץ מכל גופה כדי שיוכלו לזהותם מאוחר יותר. רק בסוף המלחמה נודע לאימא על מותם של אבי וחבריו הפרטיזנים.

כששוחרר אזור דורדוניה ב-1945, חזרנו אימא ואני, לשטרסבורג, הייתי אז בת 7.

אמי הייתה חסרת כל, לכן נאלצה להכניס אותי לבית יתומים יהודי, שם טיפלו בנו. כל השבוע חסכה אימא אוכל מפיה כדי שתוכל לקחת אותי אליה בשבתות.

בסוף המלחמה הועברו עצמותיו של אבי לשטרסבורג לקבורה בבית הקברות היהודי. במקום הרצח הוקמה אנדרטה עם שמות כל הנרצחים, השם האחרון הוא של אבי, "זפרן". אביו של רולן דיומא (שהיה שר החוץ הצרפתי) נרצח שם אף הוא.

במלחמה איבדתי את אבי ואת כל משפחת אמי שנותרה בפולין.

כאשר הייתי בת 14 הצטרפתי לתנועת השומר הצעיר ובפברואר 1959 עליתי באנייה "הרצל" עם גרעין של בוגרי התנועה שהיה מיועד לקבוץ חורשים.

את בעלי הכרתי בעבודתי בפרדס. עבדתי בטיפול בתינוקות, במחסן בגדים, במכבסה ובכל-בו.

נולדו לנו 3 ילדים: רן, ענת ורונית ויש לנו 8 נכדים.

כיום אני גמלאית, מתנדבת בעמותת "חן", אגודה שיקומית שמטפלת באנשים מבוגרים, ועוזרת עם הנכדים.

קורות חיי מתועדים בספר עם כל חבריי מהקבוצה הצרפתית.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

עיצוב ותוכן : ערן שאקי

פיתוח: joomaster בניית אתרים