רובין שמעון

  1. Home
  2. /
  3. חורשים
  4. /
  5. רובין שמעון
רובין שמעון

רובין שמעון

Posted in : חורשים on by : ערן שאקי Comments:

בן יעקב ופייגה

יליד פריז, צרפת

נולדתי בשנת 1939 בפריז להורים ילידי פולין שטרם קיבלו אזרחות צרפתית. בספטמבר 1939 הייתי בן ארבע וחצי חודשים, כאשר צרפת ובריטניה הגדולה הצטרפו למלחמה שהפכה למלחמת העולם השנייה. כמו עשרות אלפים של תושבים זרים, ברובם יהודים, בחר אבי להתגייס לצבא צרפת.

לאחר שפריז נכבשה, החלו הגרמנים להתארגן לקראת "הפתרון הסופי". כבר בשנת 1941 החלו המעצרים של היהודים והעצורים רוכזו במספר רב של מחנות מעבר לקראת העברתם למחנות ריכוז והשמדה. כשנודע על המעצרים ההמוניים, ניסתה אמי למצוא לנו מסתור, ללא הצלחה. היו אלה שכנינו, ויקטורין וג'ינו מונטי, שהציעו לאימא שניסע לכפר קטן במחוז בריטני, לבית בודד במרכז הכפר, שאימא של ויקטורין הייתה מוכנה להעמיד לרשותנו. הגענו לכפר קטן בשם קרגו "בית אבן עם רצפת אדמה ובפתחו – שתי קשישות חביבות עם חיוך בעיניים חיכו לנו", כך סיפרה אימא. היו אלה האחיות רושר. אמי הביאה עמה מכונת תפירה והחלה לעבוד לפרנסתנו: תיקוני בגדים לאנשי הכפר ותפירת שמלות לבנות הצעירות. מעטים יכלו לשלם בכסף, אך הם שילמו לאימא בעופות, ביצים, קמח. ליד הבית גידלנו ירקות ועץ התפוח נתן את פירותיו בנדיבות.

בתחילת יולי 1942 קיבלה אמי מכתב משוערת בית הדירות בפריז ובו סיפרה שהגרמנים מתכוונים להפקיע את הדירה ולשכן בה חיילים, ואם ברצונה להציל מעט רכוש, עליה לבוא מיד. אימא נסעה ומסרה לשכנותיה כלי מטבח וכלי מיטה שנשארו שם. בערב של ה-15 ביולי 1942 הגיעה אליה שכנה בבהלה והודיעה לה שבעלה, השוטר השכונתי, מבקש ממנה לעזוב מיד את פריז כי למחרת מתוכנן גל מעצרים ענק בכל העיר. שכן אחר לקח אותה מיד לתחנת הרכבת, הכניס אותה פנימה ולא עזב אותה עד שהרכבת יצאה לדרכה. כך הצליחה אימא להימלט מאותו גל מעצרים המוני אשר נודע בשם Rafle du Vel d’Hiv, שבו נעצרו כ-13,000 יהודים, מהם 2,500 ילדים, אשר נשלחו בחמישה עשר "משלוחים" לאושוויץ. רק כ-200 ניצולים חזרו בתום המלחמה.

החיים חזרו למסלולם בכפר הקטן קרגו. מדי חודש באו גרמנים לאסוף מזון לחיילים ולסוסים, ובכל פעם שלח ראש הכפר שליח להודיע שעלינו לצאת לשדה להסתתר באחד האסמים. אותו ראש כפר, מר דובוס, הנפיק לאמי תעודת זהות מזויפת והורה לבית הספר המקומי הקתולי לקלוט אותנו, הילדים. אחד מבני הכפר היה שבוי יחד עם אבי באותו מחנה. ראש הכפר הורה לשלוח חבילות מזון לזה וגם לזה באותה תדירות. אפשר לומר שמשפחת דובוס הצילה את משפחתנו. יש כמובן עוד הרבה מה לומר על ההתנהגות המופתית של כלל האיכרים באותו הכפר.

לאחר המלחמה שהינו עוד כשישה חודשים בכפר עד לשובו של אבי מבית החולים שבו טופל. אמי סיפרה שעם שובנו לפריז, החזירו לה כל שכנותיה את הציוד אשר הופקד בידיהן "עד הכפית האחרונה" כדבריה.

עליתי ארצה ב-1958 עם גרעין של השומר הצעיר לקיבוץ חורשים. עשיתי בגרות טכנית ולמדתי שנה אלקטרוניקה.

נישאתי לעדנה ויש לנו 4 ילדים: צפריר, עדי, גלית ותמיר. אנו סבים ל-7 נכדים.

הייתי שליח השומר הצעיר בצרפת, גזבר ב"גרנות", מזכיר קיבוץ וגזבר בחורשים. כיום אני משמש כמתרגם בבתי משפט, גם בצרפתית וגם בעברית וכן עבור כמה חברות.

בדבר אחד אני בטוח: הוריי אשר רק ידעו "לעשות טוב" סביבם, קיבלו את חייהם במתנה מאותם האנשים שהעריכו את טוב לבם. שמותיהם זכורים לי לעד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

עיצוב ותוכן : ערן שאקי

פיתוח: joomaster בניית אתרים