פוטזמן עדה

  1. Home
  2. /
  3. כפר סירקין
  4. /
  5. פוטזמן עדה
פוטזמן עדה

פוטזמן עדה

Posted in : כפר סירקין on by : ערן שאקי Comments:

בת נתן וגיטל-טובה טוורדוביץ

ילידת דומברובה גורניצה, פולין

נולדתי בשנת 1921 בדומברובה גורניצה, פולין. היינו שבעה ילדים: משה, פרומה, זושא, ישראל, לאה, אני – עדה, וחנה. לאבי הייתה חנות דגים ואמי עזרה לו, הילדים עזרו בעבודות הבית. הבית היה מסורתי. למדתי בבית ספר ציבורי פולני ובנוסף הצטרפתי עם אחותי לאה לקבוצת בנות ולמדנו יידיש אצל מורה פרטית. הייתי בתנועת נוער השומר הצעיר. כשסיימתי את בית הספר התחלתי ללמוד קונפקציה לילדים. המורה הייתה אנטישמית, עזבתי ועברתי ללמוד תפירת חולצות גברים במפעל של יהודים. בשנת 1939, כשהגרמנים נכנסו לעיר, הפולנים הטיחו בנו “לכו למדינה שלכם, פלסטינה.” יום אחד נסעתי לקטוביץ בחשמלית. הרכבת נעצרה ואמרו לנו לרדת כי פרצה מלחמה. לא הייתה עבודה ולא היה אוכל. החנות שלנו נסגרה התחילו הצווים לענוד טלאי, בהתחלה לבן ומגן דוד כחול ומאוחר יותר טלאי צהוב. עדיין גרנו בבנין ענק 34 משפחות נוצריות וארבע משפחות יהודיות.

הוכנסנו לגטו. היינו רעבים, צמאים ומפוחדים. הייתה תקופה שרכבתי על אופניים לכפרים סמוכים והבאתי מזון למשפחה – אז כיסיתי את הטלאי. למזלי קיבלתי אישור עבודה, גם אחותי, אחי ואבי. נסענו לבנדין ותפרנו מדים לצבא הגרמני. בשנת 1941 הועברנו לגטו שרודולה בסוסנוביץ. לאחותי זושא היה תינוק בן 15 חודשים ואימא שלי לקחה אותו כדי שהבנות הצעירות יוכלו לשרוד. את לאה אחותי לקחו למחנה עבודה בצ’כיה. ונשארתי רק עם אחותי זושא. מצאתי מרתף בבית של יהודים עם עוד 22 איש והיינו שם שישה שבועות. בלילות יצאנו לחפש אוכל ומים. את הצרכים עשינו בתוך דלי, הכלבים הריחו אותנו וכך התגלינו. כל יום חיפשנו מסתור אחר. היינו אמורות להישלח לאושוויץ, נתתי שוחד לשוטר יהודי וברחנו. התחבאנו בעלית גג עם עוד עשרה אנשים. כאשר חייל הגסטאפו מצא אותנו התחננתי על חיינו, כשיצאנו שמענו את המשאית נוסעת וכך ניצלנו. התחבאתי בבית חרושת לעורות, למחרת פגשתי חבר שהתחפש לשוטר והוא סידר לנו תעודות מיוחדות ועבדנו בחיסול הגטו. נשארנו שם כמה חודשים, עד נובמבר 1943. לקחתי אתי שלוש מטבעות זהב שמצאתי. לקחו אותנו לעיר בנדין, ניסיתי לברוח, נתפסתי והוכיתי מכות רצח. לאחר יומיים לקחו אותנו ברכבת לאושוויץ בירקנאו. בסלקציה אני ואחותי זושא הועברנו לצד ימין לעבודה. קעקעו על זרועי את המספר 72190, זה היה ב-17 בדצמבר 1943. מתוך 800 איש בטרנספורט נשארנו 171 שנשלחו לעבודה.

אני ואחותי היינו בבלוק 1 בבירקנאו. חליתי בטיפוס, למזלי, אחראית הבלוק אפשרה לי לא לצאת למסדר.

בשנת 1944 הקימו באושוויץ בית חרושת לנשק “אוניון”. אני ואחותי נשלחנו לעבוד שם והרכבנו רימוני יד. בינואר 1945 הרוסים התקרבו והפציצו את אושוויץ ואת המפעל. הוציאו אותנו לצעדת המוות. הלכנו בערך עשרה ימים עד שהגענו לתחנת רכבת בגבול גרמניה שם העלו אותנו לרכבת והגענו למחנה ריכוז נוישטאצגלייוע, שם ניקינו מטוסים. הרוסים שחררו אותנו בחודש מאי.

חזרנו לביתנו בפולין. פגשתי את אחותי לאה, יתר בני המשפחה נספו באושוויץ. יצאתי עם אחותי זושא לגרמניה שם פגשתי את משה פוטזמן ובשנת 1946 נישאתי לו. באוקטובר 1948 עלינו ארצה באנייה “נגבה” עם בננו נתן.

משה ואני ניהלנו חנות הלבשה לגברים עד שיצאנו לגמלאות.

יש לי שני ילדים: נתן ויונה, 5 נכדים ו-8 נינים.

רואיינתי בפרויקט של סטיבן שפילברג, ביד ושם, והוכן עליי סרט “כוחה של הישרדות”.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

עיצוב ותוכן : ערן שאקי

פיתוח: joomaster בניית אתרים