פרסטר אליהו

  1. Home
  2. /
  3. צופית
  4. /
  5. פרסטר אליהו
פרסטר אליהו

פרסטר אליהו

Posted in : צופית on by : ערן שאקי Comments:

בן יצחק זאב ואסתר

יליד דוברה, פולין

נולדתי בשנת 1923 בדוברה, פולין. גדלתי בעיירה מוקפת יערות. הבית היה דתי מאוד, אבי ואחי הגדול לבשו שטריימל. היו לי שני אחים ושלוש אחיות, אני השביעי בילדים. אמי הייתה עקרת בית ואבי סוחר נדל”ן. ביתנו היה בנוי מעץ ולידו הייתה לנו מאפיה. מאוחר יותר עברנו לגור בבית לבנים שהיה היפה ביותר בכל העירה. מגיל ארבע הלכתי ל’חדר’ ולמדתי עד גיל 12 בבית ספר פולני. הייתי יחידי מבני משפחתי שהלך עם כובע לבית הספר, לכן גם סבלתי מאוד מאנטישמיות, בזמן ההפסקות הייתי מתחבא. אחיי הגדולים עבדו במאפייה שלנו ואפו בייגלה מיוחדים. בביתנו הייתה גם חנות מכולת שהושכרה לבני דודים, אטליז וגלנטריה.

בספטמבר 1939 נכנסו הגרמנים לאזורנו ונפוצה שמועה שאת הגברים לוקחים לעבודה. כאשר הגרמנים הגיעו, הגברים ברחו עם הסוס והעגלה שלנו לכיוון גבול רוסיה, ואמי ואני בן ה-14 עם הילדים הצעירים נשארנו, כי השמועה אמרה שבילדים הם לא נוגעים. אני וכמה מחבריי נתפסנו לפני ראש השנה ונלקחנו לחפירת בורות לעמודי טלפון. קיבלנו דוד גדול עם מאכלי חזיר והכריחו אותנו לאכול. באחד הימים העבירו אותנו לכפר פורמבה ליד יער שבו עמדו לבנות “ארמון” לגנרל מסוים. בבוקר ערב יום כיפור בא אותו גנרל לראות את התקדמות הבניה וראה אותנו, הנערים, ומיד ציווה לשחרר אותנו. חלק מהדרך נסענו בעגלה וחלק רצנו כדי להספיק להגיע לפני הארוחה המפסקת. גם אבי חזר הביתה אך בלי זקנו שאותו תלשו לו בדרך. יום אחד אספו את כל הנערים והגברים, שלחו אותנו לעיר וישניצה שבפולין והוכנסנו לבית כנסת. אמי הצליחה להביא לי מכנסים ארוכים ותפילין. משם הועברנו למחנה פלשוב בקרקוב, משם נשלחנו לעבודה בחברה הגרמנית “סימנס” ולסלילת מסילה רכבת לברלין. התנאים היו קשים, חפרנו בורות בגשם ובבוץ. באחד הימים בלכתי לעבודה ראיתי את אבי בא עם קבוצה אחרת מולי, ולא יכולתי לדבר אתו, יותר לא ראיתיו. עברתי שבעה מחנות עבודה וריכוז שונים, שבהם עבדתי בהובלת תחמושת. עבדתי בבית חרושת שבו טיפלו בחומר רדיו אקטיבי, אבקה צהובה בשם פיקרין, רוב האנשים שעבדו שם לא שרדו יותר מ 4 – 5 שבועות. אני רק הובלתי את הקרונות. הייתי בטרנספורט האחרון למחנה מאוטהאוזן באוסטריה בחודש אפריל 1945. הגענו חיים רק שלושים מתוך 2,000 איש. פעם ביום זרקו לתוך קרון כיכר לחם אחד לכולם. מרוב רעב ניסו החזקים יותר לאכול את חבריהם, עד היום יש לי צלקת ברגל כסימן, כאשר מישהו ניסה לאכול אותי, התעוררתי ואותו שבוי רוסי התפלא לראותני חי. שוחררתי במחנה מאוטהאוזן.

במלחמה איבדתי את אבי, אמי, את שני אחים גדולים ועוד שלש אחיות צעירות, דודים ודודות.

הצבא האמריקאי העביר אותי לבית חולים שדה ב-5.5.1945, זהו יום הולדתי החדש. ב-1947 חזרתי לפולין לחפש את משפחתי וכשלא מצאתי אותם חזרתי לאוסטריה. שהיתי באוסטריה כשנתיים, שם מצאתי את אחד מאחיי בעיר לינץ’. הייתי בתנועת “גורדוניה” כהכנה לעלייה ארצה.

בסוף 1949 עליתי ארצה באנייה “גלילה” והגעתי לקיבוץ קרית ענבים.

בשנת 1953 נישאתי לניצה.

עבדתי במאפייה ברמתיים ובתל-אביב, למדתי מסגרות בחברת “מגן צטפוד”. הקמתי משק בצופית והייתי חקלאי, היום אני פנסיונר.

יש לי שלושה ילדים: יצחק, צביה ואסתר, 9 נכדים ו-4 נינים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

עיצוב ותוכן : ערן שאקי

פיתוח: joomaster בניית אתרים